מתוך פרק 10:
התיישבתי על אחד הספסלים ואכלתי מהצידה שנותרה בתרמיל. אחר כך פרשתי את שק השינה על הספסל ונרדמתי בתוכו.
להפתעתי, למחרת בבוקר, כאשר התעוררתי, מצאתי עצמי במקום אחר לגמרי.
"אני הבאתי אותך לפה," שמעתי קול. הדובר היה לא אחר מאשר הספסל שישנתי עליו. פניו היו משורטטות על קורת העץ העליונה הקבועה במושב. הוא המשיך: "קבעתי כאן פגישה עם חברתי הספסלית בתשע בבוקר. וכדי שלא אאחר, התקדמתי איתך טיפין טיפין במשך הלילה."
גירדתי את ראשי במעט מבוכה.
"היכן אנחנו?" תהיתי.
"כאן מרכז ארץ הפלאות. פה מתגוררים כל הקוסמים החשובים והנחשבים ביותר בעולם שמתחת לאדמה," עדכן הספסל.
"הבאת אותי בדיוק למקום שאני צריך להגיע," קבעתי נפעם.
"אני שמח לשמוע," הגיב בחינניות.
"ועל מה בעצם דילגנו?" התעניינתי.
"דילגנו על בתי התושבים הרגילים, שאינם קוסמים. מדובר באנשים שהגיעו לכאן, התאהבו במקום והחליטו להקים בו בית ומשפחה. אני מכיר רבים מהם באופן אישי. הם נוהגים להתיישב עליי מדי פעם," ציין בגאווה של ספסלים.
"הממ..," כחכחתי בגרוני, "אולי אתה יודע במקרה איפה מתגורר הקוסם ששולט בזמן?"
"לא," ענה בנימה מעט מתנצלת.
באותו רגע הופיעה חברתו הספסלית.
"מאחל לכם פגישה נעימה," אמרתי לסיום.
"ולך, בהצלחה בחיפושים," בירך הספסל.
איך זה שאף-אחד לא יודע איפה הוא גר?? תהיתי ביני לבין עצמי. לעת עתה פסעתי קדימה. הבתים מסביבי דמו לאחוזות של עשירים. הם היו גדולים, מעוצבים ומטופחים. בחצרות שלהם לבלבו גינות משגשגות. בפתח כל בית היה קבוע שלט גדול שציין את ייעודו של הבית.
מגוון הייעודים היה רחב. להלן כמה מכותרות השלטים:
- בית לאוהבי הרפתקאות - סוף טוב מובטח!
- בית-ספר ללימוד שפת החיות והצמחים.
- בית האגדות.
- בית הצמח המרפא כל מחלה.
- בית לסילוק צרות.
- בית שוקולד, הכניסה מותרת לילדים תחת גיל 12 בלבד.
- המרכז ההופך רשעים לטובים.
- מוזיאון הפוחלצים.
- מרכז הזנקה לעולם שעל פני כדור-הארץ.
מבין כולם, היה בית אחד שבלט בחסרונו - בית השיבה בזמן.
"מוזיאון הפוחלצים" היה הראשון בשורת המבנים. נכנסתי פנימה מתוך סקרנות. אולם התצוגה היה מלא בפוחלצים של בעלי חיים שונים - אריות, נמרים, שועלים, עטלפים, נשרים, לטאות ועוד דומים. כולם היו סדורים שורות-שורות. חלקם נראו מפחידים, כאילו בכל רגע הם עומדים לתקוף.
בקצה אולם התצוגה, הבחנתי במשרד. ישב בו איש עגלגל, בעל פנים נעימות. נעמדתי בדלת.
"שלום. מי אתה?" שאל אותי האיש.
"שמי אריק," הצגתי עצמי.
"נעים להכיר," אמר וסימן לי לשבת.
התיישבתי על כיסא מרופד מול שולחנו.
"כולם קוראים לי אספן. אני אספן פוחלצים ותיק ומנהל כאן את המוזיאון," העיד הוא על עצמו, ומיד הוסיף: "אני מניח שאתה כאן, מפני שברצונך לדעת יותר על מה שראית עכשיו."
"נכון," הנהנתי.
"הפוחלצים שנמצאים כאן - מקורם בבעלי-חיים שפגעו בבני-מינם או בבני-אדם, ועל כך שילמו מחיר," הסביר.
"באמת??" הופתעתי, "ומי פחלץ אותם?"
"אתה מכיר את הפיה הטובה?" שאל.
"כן," הרמתי אליו עיניים שואלות.
"ובכן, מדובר ב...סבא שלה," הפתיע אותי אספן, "גם הוא, כמו הפיה הטובה, נהג להגן על עוברי אורח באזורים הפרוצים שבין הארצות. בתקופתו מי שפגע הפך לפוחלץ."
"גם הפיה נוהגת להפוך חיות פוגעות לפוחלצים?" תהיתי.
"הפוחלצים במוזיאון הם בני מאות שנים. כיום העולם התקדם וכמעט שאין חיות שנענשות בצורה כזו. כשהפיה קולטת אנשים שנמצאים בסכנה, היא מקפידה להגיע בזמן ולעזור לפני שמתרחשת פגיעה. וכך, כולם ניצלים," השיב אספן.
הנה גיליתי עוד אחד מסודות העולם שמתחת לאדמה. כעת היה לי ברור יותר מדוע כל החיות חוששות מהפיה ומעריצות אותה בו זמנית.
"הלוואי שגם בעולם שממנו באתי תהיה פיה כזו, המגינה מכל פגיעה," הבעתי משאלה.
"אומנם בעולם שממנו באת אין פיות, אך המחשבות החיוביות והאוהבות ששולחים בני-האדם אל עצמם ואל חבריהם, משמשות עבורם כהגנה טובה וחשובה ביותר," קבע.
הרהרתי בדבריו. היה בהם משהו מרגיע.
